על תכניות והפתעות בדרך לפני כמה חודשים, בזמן שהתחלנו להכין את גינת הקיץ. ישבתי עם המחברת בה הייתה תכנית הגינה משורטטת. עגבניות פה, תירסים שם, דלועים בגינה למעלה... ובעודי יושבת וזורעת, מנסה לחשב בדיוק או בערך כמה שתילים להכין, ישבה לידי רומי, שרה לעצמה ושיחקה עם צנצנת זרעים עליה פתק בכתב ידי: דלוע לא ידוע. כמה זמן אחר כך צמחה לה ערוגה מפוארת של דלעת ערמונים, במקום שלא תכננתי, וגם לא הבנתי, שחסמה לי את השביל והניבה קרוב ל 20 דלעות מתוקות להפליא. תכננתי לקחת שנה חופש אחרי שלוש שנים של חינוך ביתי...לתת לעצמי זמן פשוט להיות ולעשות את כל מה שמגניב אותי בימים אלה אבל זה הגיע אלי בעוצמה, כמו הרבה מהחזיונות שלי וכאילו לא ממש השאיר לי ברירה. התרגשות גדולה ורצון עז להעביר הלאה את כל הידע והמתנות שלי לילות לבנים של השראה ושעות מול המחשב שגם באו גם על חשבון שעות יקרות בגינה. ברוכה הבאה- הרפתקאת מתחברות לאדמה

על מים ושערים. לפני שנה בערך, אורי בנה שער חדש לחצר שלנו, מעט מגושם... ואני התלוננתי שרק הוא יכול לפתוח ולסגור אותו. אם הוא היה נוסע לכמה ימים, הייתי עושה עיקוף ויוצאת מהכניסה הרחוקה יותר, רק כדי לא להתמודד עם השער הזה. היה לי יותר פשוט להחליט שאת השער הזה אני לא פותחת. לפני כמה שנים ראיתי איזה סרטון טד שאיזה בחור מספר איך מקלחות קרות שינו את חייו ואיך אחרי שהוא התחיל לעשות את זה, הוא הבין שהוא יכול הכל. ניסיתי ולא ממש התחברתי. שנים אני מודעת ליכולות הריפוי של המים, בייחוד מים חיים. אפילו כתבתי את זה בספרון שלי שמים משנים מצב תודעה. אבל בואו נודה בזה, שמקלחות קרה זה לא כמו טבילה במים חיים. לפני חודש וחצי, נגמרו לי התירוצים והצטרפתי לחברות יקרות לטקס בוקר יומי שמיימי. קמות בחמש ורבע, הולכות לטבול בנחל, ובדרך חזרה, עוצרות לראות את הזריחה. אין לי מילים לתאר, מה זה עושה לי לגוף ולנשמה. התמכרתי כמה חיוניות, כמה שמחה, כמה ברכה. רגע לפני הטבילה, משהו מהסס ובלי לתת לזה להשתלט עלי, אני מזנקת למים, מוציאה שאגה ומודה על החסד הזה! תודה אלוהים, ותן לי את הכוח להמשיך כל החורף אז כנראה שזה משהו במים... כי כשאני קמה בהתרגשות לקראת טבילת הבוקר, השער הזה נפתח לי כאילו מעצמו.