על בוסתנים וחלומות לפני כמה שנים בתקופת השיא של הקורונה, כשראינו לאן הדברים הולכים, נמלטנו באלגנטיות לקוסטה ריקה. אחרי שנרגענו קצת בכפר קטנטן על הים. המשכנו לטיול שכלל סיורים בחוות פרמקלצ'ר . הנופים היו יפיפיים, מלא מים בכל מקום ושלטים   SE VENDE כמעט קנינו אדמה, אבל הרגשנו שאת החלום הזה על אדמה רחבת ידיים שנוכל לשתול בה מלא עצים, אנחנו

על מים ושערים. לפני שנה בערך, אורי בנה שער חדש לחצר שלנו, מעט מגושם… ואני התלוננתי שרק הוא יכול לפתוח ולסגור אותו. אם הוא היה נוסע לכמה ימים, הייתי עושה עיקוף ויוצאת מהכניסה הרחוקה יותר, רק כדי לא להתמודד עם השער הזה. היה לי יותר פשוט להחליט שאת השער הזה אני לא פותחת. לפני כמה שנים ראיתי איזה סרטון טד

 על תכניות והפתעות בדרך לפני כמה חודשים, בזמן שהתחלנו להכין את גינת הקיץ. ישבתי עם המחברת בה הייתה תכנית הגינה משורטטת. עגבניות פה, תירסים שם, דלועים בגינה למעלה… ובעודי יושבת וזורעת, מנסה לחשב בדיוק או בערך כמה שתילים להכין, ישבה לידי רומי, שרה לעצמה ושיחקה עם צנצנת זרעים עליה פתק בכתב ידי: דלוע לא ידוע. כמה זמן אחר כך צמחה

השנה אני מתוודעת לצמח החרדל בכל המופעים שלו: בשיעור ליקוט, ליקטנו אותו בסתיו כנבט, רך וחרפרף הכנסנו לסלט. בחורף הוא השתלב נהדר בתבשיל ירוקים. באביב הוא פרח והכנו מהפרחים שלו איולי נהדר. בקיץ נוכל ללקט את הזרעים שלו, לתבל איתם או להכין איתם ממרח. כמה טבעי השינוי ואצלי… הרבה יותר קל לי לאהוב את עצמי בימים שאני מלאת אנרגיה וחשק

על קרינה ורגישות אנחנו רגילים להתעלם מכל מה שאנחנו לא רואים. אפילו שמה שאנחנו רואים, הוא אחוז קטן כל כך מכל הקיים. לאחרונה, אני לומדת קצת את התחום של הספקטרום האלקטרומגנטי וזה ממש מרתק. אני רגישה לקרינה בלתי מייננת. מה שבטוח, אני מרגישה אותה. זה לא נעים. יש אנשים שסובלים הרבה יותר ממני וחייהם השתבשו ללא הכר מחשיפה לקרינה. אצלי

על אהבה ושאר ירקות השנה נהיינו חקלאים, ככה זה מרגיש. אנחנו משקיעים המון מהזמן שלנו בגינת הירק שלנו ובבוסתן (שעליו אספר בקרוב). זאת השנה הראשונה שאנחנו מגדלים יותר אוכל ממה שאנחנו יכולים לאכול וזה מרגש אותי ברמות שקשה לי לתאר שלושה דברים חיברו את אורי ואותי בצורה כל כך עמוקה מהרגע שנפגשנו: הטיפול, היצירה והאדמה. (וגם אהבה משותפת לחולצות משובצות)

הכניסה לבית הייתה שני מטר מעל האדמה. ואני עם החזיונות שלי, חלמתי לפתוח את הדלת אל המישור. אמרתי לאורי: "אתה יודע, אני חולמת לצאת מהדלת ולדרוך על האדמה". (אורי ניסה לשמור על קור רוח): זה מטורף לגמרי! יש לך מושג כמה משאיות אדמה צריך להביא כדי להגיע לגובה הבית". אני שתקתי הוא  כבר יודע שהרבה פעמים החלומות הבלתי אפשריים שלי

לפני 15 שנה, סיימתי בהתרגשות רבה קורס פרמקלצ'ר. עברתי לגור בדירת שותפים מקסימה בבקעה בירושלים. בית עם חצר גדלוה ועצי פרי שופעים. הייתי כל כך נלהבת להתחיל ליישם את כל מה שלמדתי וארגנתי מפגש עבודה בחצר אליו הזמנתי חברים ושותפים. החזון הראשוני היה ספירלת תבלינים שהתחילה להיבנות ולצערי לא הושלמה. באותם ימים התחלתי לסבול מכאבי גב קשים, עקב פריצת דיסק