עונות השנה

השנה אני מתוודעת לצמח החרדל בכל המופעים שלו:

בשיעור ליקוט, ליקטנו אותו בסתיו כנבט, רך וחרפרף הכנסנו לסלט.

בחורף הוא השתלב נהדר בתבשיל ירוקים.

באביב הוא פרח והכנו מהפרחים שלו איולי נהדר.

בקיץ נוכל ללקט את הזרעים שלו, לתבל איתם או להכין איתם ממרח.

כמה טבעי השינוי

ואצלי...

הרבה יותר קל לי לאהוב את עצמי בימים שאני מלאת אנרגיה וחשק לחיות. אני יכולה בימים האלה, באמת להעיף את העולם.

אחריהם, מגיעים ימים של כבדות, דכדוך וחוסר חשק, אני חסרת סבלנות, צועקת על הילדה שלי, נטפלת לאהוב שלי על שטויות. בימים האלה נחמדה אני לא. ובעיקר רוצה שיעזבו אותי בשקט, כולם.

כמה לא קל לפגוש את המקומות האלה, כמה היה בא לי להיות רק הקרולינה הראשונה.

אבל זה לא שלם

כשאני מקשיבה ומתבוננת אני יכולה ממש לראות את הריקוד הזה וכמה הוא הכרחי.

הפתיחה וההתכנסות. הלבלוב, הצמיחה, הפריחה, ההתייבשות.

ואני, נמאס לי לריב איתי והחלטתי באמת לאהוב אותי. לעוף על זה. להיכנע לזה ברדיקליות.

לקחת לעצמי את כל הלגיטימציה להיות בדיוק מה שאני בכל רגע נתון.

לא להגיד כן כשהגוף אומר לא,  בין אם זה לבת שלי שמבקשת עוד סיפור, או לערמת כלים שמתריסה בי מהרביצה בספה. או לחברה שרצתה להיפגש.

להסכים ממש לנהל את החיים שלי בשיתוף פעולה עם הסייקל הזה..

"עכשיו זה זמן להעביר סדנה, להקים גינה, להישאר ערה בלילה ולכתוב"

"עכשיו זה לא זמן שתשאיר אותי שבוע לבד עם הילדה, זה זמן שלי להיות לבד, לעשות אמבטיות ולקרוא ספר "

וזה כל כך מרפא.

היום אני כותבת מתוך המעמקים האלה.

אני מאחלת לנו הנשים שחיות עם מחזוריות הירח, שנסכים לפגוש את עצמנו בכל המופעים.  שנתוודע לחוכמה, שנתמסר למקצב, שנתמיר תרבות נשית של הקרבה והסתרה, לרגעים של הקשבה, קרבה ואותנטיות